לזכרה של אימי – פרידה שוורץ לבית אברהם

אמא יפה ואמיצה שלי,
נולדת וגרת בלקינצה, בחבל טרנסילבניה
שברומניה. כשהיית בת 11 נפטר אביך
שמואל. לא היתה לך ברירה: עזבת את
הלימודים ועזרת לאימך מטל לתפור
ולרקום ולגדל את שבעת אחיך הקטנים.
במלחמת העולם השניה נשלחתם ברכבות
לאושוויץ. היית בת ארבע עשרה.  ראית
את אימך ואחיך נשלחים למות בגזים ורצית
ללכת איתם. אמך השביעה אותך שתילחמי,
שאת חייבת לחיות למענם. נלחמת ועבדת
בפרך, גנבת אוכל בשבילך ובשביל חברותיך, קבלת מכות רצח אבל לא נשברת גם כשגרמני כיוון אליך רובה. אמרת לו: ”תירה בי, אבל את הכרוב לא אחזיר!”
עזרת לחברות, עודדת אותן, התחננת שתשארנה בחיים, ויום אחד, כשראית פתאום את ארמין מעבר לגדרות החשמל במחנה הבנים חשבת שאת חולמת- הרי ראית את כל המשפחה מובלת לתאי הגזים.
עברת גם את צעדת המוות בשלג ובכפור, חלית בטיפוס ושרדת.
חזרת לכפרך וגילית שלא נשאר שם דבר עבורך. התושבים שרפו ובזזו את כל הרכוש של המשפחה, את וארמין הייתם הניצולים היחידים מהמשפחה. אבא שאול אימץ אותך , קנה לך בגדים, ומכיוון שאהב אותך מאוד הציע שתתחתנו ואת הסכמת.
ב- 1951 הגעתם מרומניה לישראל והועברתם למעברה בחלסה (קריית שמונה). זה היה בחורף, שוכנתם בצריף והגשם והרוח דפקו בפחים. התינוק לא הפסיק לבכות. אמרת שאתם לא יכולים להשאר כי הילד יחלה. עברה שמועה כי בסמוך הוקם ישוב חקלאי ושיש שם בתים. קבלתם בית של חדר, מטבח ומקלחת וזהו. חייתם חיים מאוד קשים אבל בימי שישי התכנסתם מספר משפחות באחד הבתים וחגגתם עם תקליטים, הרבה דג מלוח  וודקה. היו זמנים קשים אבל היה שמח!
את, האשה הקטנה, היית חזקה כברזל, החזקת משק גדול ובית לתפארת עם תבשילים וממולאים שהעברת לי - ואני לנכדתך.  יקירתי האהובה, העבודה במטבח במחיצתך הייתה כייף אחד גדול. 
אמא יפה שלי, אני מאוד מתגעגעת אליך. 
אמא האמיצה שלי, שניצחה את הנאצים 
ואת הקשיים. 
אף אחד לא יכול לך,  
היפה והאמיצה בנשים!

אוהבים לנצח, 
ילדיך -
שמעון, שלום ומרים