לזכרה של אמי - פנינה גדליה

הייתה לי אמא עד לאחרונה, ואבא עד לפני עשר שנים. שניהם נפטרו לאחר שאני כבר הייתי לסבתא.
אמא שלי לא זכתה לזה. הוריה, הורי-הוריה ואחיה אבדו לה באושוויץ הארורה, והיא בת 17- נערה עירונית תמה שחייה נטרפו באחת, ומשם חזרה בגפה, בודדה וערירית. את נפשה ונשמתה הותירה שם לתמיד.
דודתה, ששפר עליה מזלה, לא עברה תופת זו, והיא ששידכה לה את אבי, גם הוא אוד מוצל מאותה שואה. כל משפחתו אבדה לו: אשתו, שלושת ילדיו, הוריו ואחיותיו.
בעקבות נישואיה לאבי הגיעה לכפר בו גר (כשחזר מהשואה גילה אבי שהוא היהודי היחידי מהכפר ששרד וחזר.) הגויים הכפריים נהגו להקניט את אבי שנשא לו אשה עירונית ואמרו: ”זו לא דבורה שממנה תרדה דבש. מזאת תקבל רק את העוקץ.”
והיא, עקשנית, חייבת להוכיח לכולם שיכול תוכל. היא השכילה ללמוד כל מלאכה, נטלה חלק בכל, ולו כדי להוכיח לכל המלעיזים כי טעו.
לארץ עלינו בשנת 1951, ומצאנו את עצמנו לאחר שנה בבית הלל. 
שנים קשות. 
אמא שלי נשאה בעבודות המשק הקשות - סחבה, העמיסה, חלבה כל יום מבוקר עד לילה. בליבה טיפחה תקווה שיום יבוא ואני אנשא לאיש עירוני, ומכאן תבוא הישועה והם יעברו העירה בעקבותי. אני ”אכזבתי” אותה. נישאתי ותקעתי שורשים עמוקים במושב. כך גם ילדי - נכדיה.
כשאבי נפטר, החוסן הנפשי המועט שהיה בה נטש אותה. היא אמרה שכאילו הוא לקח איתו את כל כוחה.
מאז החלה הדעיכה שלה. אירוע מוחי קשה בו לקתה באחרונה קצב את ימיה.
ליבי דואב על שלא הצליחה מעולם להתגבר על השבר שחוותה בחייה. היא נשאה את כאבה ושברון ליבה על משפחתה כל ימיה .
זכרה לא ימוש מליבנו לעד.

נכתב ע”י בתה – טובה קוז’יקרו