לזכרו של חיים קוז'יקרו (1926-2006)

אני תוהה מהיכן להתחיל ולספר על האדם הגדול הזה. כנראה שהכי פשוט זה להתחיל מהסוף. כולנו נזכור את הפעם האחרונה בה פגשנו בו. את המילים האחרונות אותן החליף עימנו. באותו זמן, שבוע או שבועיים לפני הסוף, אז כבר ידע שהמצב לא טוב. אנחנו דאגנו מאוד. קיווינו לטוב. הוא רק ביקש שהכאבים ייפסקו. לכולנו דאג למצב הבריאות שלנו (ופחות לשלו). הוא עוד דאג לבדוק מה עם הלימודים, שב ושאל אם אנחנו אוכלים טוב. דאג לנו בחום, כמו תמיד. לאייל, שבזמן האחרון היה מוטרד מהלימודים- ייעץ לעשות את הטוב בעיניו- העיקר שילך עם ראשו זקוף, ויהיה שלם עם החלטותיו. הוא עוד היה מלא ברוח חיים וחיוניות. 

הוא נולד ב- 01/05/1926, יום הפועלים הבינלאומי, לטובה ודוד קוז'יקרו, ונקרא על שם סבתו, חיה. הוא היה הקטן מבין 9 אחים, בן למשפחה דתית. המשפחה התגוררה באותה תקופה בעיר דראבן שברומניה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה עוד היה בסה"כ נער צעיר, ילד, ונשלח עם המשפחה כולה לגטו בטולצ'ין שברומניה. משם הועברו מאוחר יותר לטרנסניסטריה. במחלת הטיפוס הקשה חלו רבים, גם הוא ובני משפחתו. אחדים מהם הוכנעו בידי המחלה ומתו.
במחנה הריכוז, עבד באיסוף סלעים לבניית מסילת רכבת, מאוחר יותר, מגיל 15 ולמשך 4 השנים הבאות, הועבר למחנה עבודה. חלק מבני משפחתו מתו באותה תקופה בטרנסניסטריה. 
בנקודה זו אני מניחה לעצמי לסטות לרגע, ולהזכיר אדם חשוב- את יעקב, אחד מאחיו הגדולים של חיים  אשר הצליח לשרוד את המלחמה, וממניעים ציוניים עלה לארץ ב-47, בתקופה הקודמת להקמת המדינה. עם עלייתו לארץ הוא התגייס ישירות לצבא, ונפל בקרבות מלחמת העצמאות- אירוע זה הטביע את חותמו על אם המשפחה למודת הסבל, ועל האחים עצמם.
לאחר המלחמה פגש חיים בבת הקהילה, הצעירה ממנו ב-10 שנים, רוזה ברביירו. לימים- אישתו לחיים. בני הזוג נישאו, ובשנת 1955 בא לעולם ילדם הבכור- דוד (דני). בשנת 1960, לאחר עיכובים מצד הממשלה הרומנית, עלו בני הזוג וילדם לישראל יחד עם אחיו הגדול של חיים, יצחק, ומשפחתו (לימים- מחברי בית הלל). הסוכנות היהודית יישבה את המשפחות בתחילה באילת. אך מאוחר יותר הם עברו לצפון הארץ, לאזור קריית שמונה- שם כבר התגוררו קרובי משפחה. חיים ורוזה קיבלו בית במושב בית הלל, והחלו לעבוד כשכירים במשקי התושבים בישוב ובמטע המשותף. עם הזמן הם קיבלו מהסוכנות גם בעלי חיים, ופנו לעסוק בחליבה, ולהקים רפת. במהלך שנותיו הראשונות בארץ חיים מימש את שירותו הצבאי בשמירות שותפות על היישוב. ב-1973 נולד בנם השני- אברהם (אבי).

חיים קוז'יקרו ז"ל, סבא שלי, חי עד גיל 80, ונפטר ב- 06/12/2006. חייו הוקדשו למשפחה, לעבודה, ולרעיון הציוני. במותו, חיים השאיר אחריו מורשת, ומנת כבוד עצומה- לאיש שנתן את כל כולו למטרות שהציבו החיים בדרכו. העלייה לארץ- לא הייתה עבורו דבר של מה בכך, וכל מי שזכה להכיר אותו ידע את זה. הוא עלה ממניעים ציוניים נטו. ניצול שואה ששאף להעניק למשפחתו מקום בטוח ומוגן לחיות ולגדול בו, איש שקיווה שאולי פה יזכו היהודים לשקט. והוא שאף להקדיש את חייו למען הארץ והעבודה פה- דבר שרבים מבני משפחתו שנספו בשואה לא זכו לעשות. והוא השקיע בכך את חייו. עד ימיו האחרונים הוא עבד ברפת, 2 חליבות, ולעיתים 3 בכל יום, בכל מצב ומזג אוויר, גם בימי מחלה קשים. את 2 בניו, גידל להיות חקלאים לכל דבר. גם אנחנו, הנכדים, הכרנו את סבא מאז ומתמיד כאיש עבודה- סוחב על גבו את חבילות החציר אל הרפת, נוסע על הטרקטור ברחבי המושב והשדות, מיילד את הפרות, ומגיע בערבים שפוף מעייפות, אך תמיד מצפה לפגוש בנו- הקרובים לו ביותר. תמיד משקיע ושואל על הבריאות, על הלימודים, על החברים. תמיד רוצה שנאכל טוב, (וכמה שיותר) כי בצעירותו הוא למד על בשרו את חוויית המחסור במזון. ולכן, לא ידענו לומר לו "לא". בחגים- הוא היה מרכז החגיגיות עבורנו- המפגש עימו בבית הכנסת, הדלקת הנרות המשותפת בחנוכה... השנה, בלעדיו, חנוכה כבר לא היה אותו דבר. החלל שהוא השאיר אחריו הורגש. האווירה השתנתה. זה לא היה עוד אותו יום חג.
הוא היה אדם צנוע- בגופו ובאופיו, אך היו בו כוח פיזי שקשה לתאר, ותעצומות נפש שאינם נחלתם של רבים. בין אם היה מודע לכך ובין אם לאו- הוא זכה להעביר את המורשת שלו לדורות הבאים- מורשת של מסירות, אהבה וכבוד לאהובים, ועבודה קשה למען המטרות החשובות בחיים.
קטע זה מוקדש לזכרו של אדם אהוב שיחסר לנו מאוד.

כתבה לזיכרו: נכדתו צילה