לזכרה של מלכה קליין -

אמי - לזכרך.

מגדה פישלוביץ' (זה שם נעוריה) נולדה בכפר
קטן במזרח הונגריה. החיים בקרב ההונגרים
הכפריים היו קשים, הפרנסה הייתה קשה.
משפחה בת שבע נפשות הייתה צריכה להתקיים
מחנות מכולת קטנה, שתנועת הקונים בה הייתה
מזערית. לאחר שאבי המשפחה, לוי פישלוביץ,
נפטר והותיר אלמנה עם חמישה ילדים קטנים,
היא נאלצה לפזרם בין קרוביה.
המלחמה פרצה, המשפחה התפזרה לכל עבר, הבנים, משה ושלמה גויסו לחזית הרוסית, האם והבת הבכורה פרח, הובלו ישירות לאושוויץ. אמי ואחותה הצעירה לאה, יצאו במצעד המוות מבודפשט ובהמשך הגיעו לאושוויץ שם הופנו, באצבעו של מנגלה, למחנה עבודה בגרמניה.
עד יום השחרור הן הצליחו לשרוד עם הרבה תושיה ותמיכה זו בזו. אז החלו את מסען הביתה, בתקווה לפגוש את בני המשפחה. כאן הן מצאו רק את אחיהן שלמה. 
שתי האחיות מצאו בתקופה קשה ומייסרת זו את בני זוגן. אמי, שהכירה כבר את אבי, קרוב משפחתה, החליטה לקשור את גורלה בגורלו. הם חברו לתנועת השומר הצעיר והחליטו לעלות לארץ ישראל. המסע היה ארוך. ב- 1948, בהיותם במחנה מעצר בקפריסין הם נישאו. בשנת 1951 הגיעו לבית הלל. 
השנים הראשונות היו קשות. אמי, אישה נחושה, אופטימית, שורדת וחזקה, הצליחה להתמודד עם כל הקשיים. חלבה פרות, עבדה בשדה, גידלה ירקות ובו בזמן, הייתה אישה נקייה מטופחת. שדואגת גם למראיה, לבית, ומעל לכל לחינוך ילדיה. בשנת 1954 נולד אחי משה, הנקרא על שם אחיה, שאבד ברוסיה. 
לאמי היה משפט שחרוט בזיכרוני: "עשיתי הכל כדי לדחוק את העוני ממשפחתי, שלא נסבול יותר לעולם רעב" ואכן כך עשתה. אם היה צורך, פתחה מסעדה זמנית בבית כדי להגדיל את ההכנסה, הקימה משתלה ומכרה פרחים, תפרה לנו בגדים, סרגה וארגה ומה לא.
יותר מכל, היא הייתה אמא לדוגמא, אינני יודעת איך להתחיל ולספר איזו אמא היא הייתה.
תומכת מחזקת, דוחפת, עוזרת נותנת בטחון. תמיד הרגשנו שאם היא בסביבה לא נחסר דבר. דבר לא היה לה לטורח אם ביקשנו. כמה אהבה היא העניקה לנו. נתינה ללא גבול. 
כשהייתי בכתה ב', נבחרתי להפריח יונים במסיבת שבועות של הכפר, התבקשתי לבוא בשמלה לבנה, אך לא הייתה לי. בלילה אחרי יום עבודה קשה, ישבה ותפרה לי שמלה לבנה.
כשנולדו הנכדים, לא הייתה מאושרת ממנה, שוב נתינה ללא סוף, אהבה ותשומת לב. מאכלים אהובים עליהם, בגדים, צעצועים וחופשות ארוכות בבית הלל.
עוד לא אמרתי דבר על אהבת האדם שלה, עזרה לכל נזקק, חכמת החיים שלה, היכולת שלה להתחבר לכל אדם: צעיר, בוגר, עשיר או  עני, חכם או אחר.
בשנים האחרונות, הייתה ירידה משמעותית ביכולות הפיזיות, בזיכרון. אבל היא תמיד שמרה "פאסון" והייתה לה היכולת לומר את הדברים הנכונים כשהתבקשה להביע דעה. נכדתי, אדווה, נינתה, אמרה עליה: "תראי איך סבתא פיפה נותנת לנו להרגיש שהיא שמחה, על שאנחנו מבקרים אותה, היא בקושי רואה וקשה לה לנוע, היא תמיד שואלת אם אנחנו רוצים משהו". זו אמא שלי. 
בלוויה שלך אמרתי שהשארת אותי יתומה וללא הגנה, ההרגשה אינה חולפת. הנחתי את תמונתך במקום בולט בבית שתוכלי לראות אותי כל הזמן, ואני אותך.

חיה גרין
שיחה עם מלכה (פיפה) קליין
על - ימים ראשונים בבית-הלל
(ינואר 2010)

שוחחה: אוולין המרשלג

פיפה יושבת על הנדנדה שלה בחצר המטופחת של המשפחה ואני מולה, כמו כל יום רביעי באמצע הבוקר. היא מספרת על החממה שלה, על איך היא "מכרה צמחים בשוק, והם נגמרו מהר....ודוד היה צריך להביא עוד...."
היא עוצרת לרגע, ואומרת: "אנשים לא יודעים כמה דברים עשיתי בחיי.."
ואני עונה: "אז בואי, נכתוב על כל הדברים האלה! בשבוע הבא אני מתחילה לבוא אליך עם מחברת, את מסכימה?" 
וכך זה נולד... לכתוב עם פיפה:

נולדתי בכפר קטן בהונגריה. אמא התאלמנה צעירה, היינו חמישה אחים ואחיות והפרנסה הייתה קשה. אני הייתי אז בת 10. לפני מות אבא הייתה לנו חנות מכולת, אך לאמא היה קשה להחזיק אותה לבדה. אנחנו, הילדים, הלכנו לעבוד אצל איכרים כדי להביא קצת כסף ובעיקר מזון לבעלי חיים. 
החלום שלי היה להגיע לארץ ישראל. אבל, הזמנים היו קשים ועצובים....
נעצרנו והגענו למחנה ריכוז... אני הגעתי למחנה עם אמא, אך שלחו אותה לצד שמאל, אותי לימין... ולא ראיתי אותה שוב.

כאן פיפה מספרת על אחותה, אשר חיה היום בקבוץ בית קמה. לאחר השחרור הן נדדו ביערות, כמעט ללא בגדים ואוכל. אחותה חלתה בטיפוס בצורה קשה מאוד. פיפה ידעה שהיא חייבת לתת לה פחם לאכול כדי לעצור את השלשולים הנוראים. היא גנבה תפוחי אדמה, הצליחה להבעיר אש ולשרוף אותם עד פחם. על ידי כך היא הצילה את חיי אחותה, בפעם השנייה! במחנה היא נפצעה קשה, ופיפה, בתושייה רבה,  עצרה את הדם עם בגד קרוע.

כשחזרתי לכפר פגשתי את דוד, קרוב - רחוק של המשפחה, והתאהבנו. גם הוא עבר זמנים קשים מאוד במחנה, והיה רזה וחלש מאוד.
החלטנו לעלות לארץ ישראל ועשינו זאת בשנת 48’. אבל עדיין החלום לא התגשם - לקחו אותנו לקפריסין. שם, רב מישראל חיתן אותנו. 
היינו בקפריסין בערך שנה. המזל היה, שדוד שיחק כדורגל עם האנגלים ועל כך קיבל מנת אוכל נוספת - מאוד חשובה במצבו הירוד.
סוף כל סוף הגענו לארץ ובהתחלה חיינו במחנה עולים בגבעת שאול.

אני שואלת: "איך ולמה הגעתם בדיוק לבית הלל?"

קודם היינו בחיפה, שם נולדה חיה הבת. אחר כך נודע לנו, שאחות של דוד נמצאת בבית הלל ( אמה של שולה ושמואל בורגר), ורצינו להצטרף אליה ולמשפחתה.

שאלתי: "מי עוד חי אז בבית הלל, ואיך היתה ההתחלה?"

התושבים הראשונים עזבו, והגיעו עולים חדשים: קורלנדר, פרל, מרק, בבס, ואני זוכרת רוסי בשם ניקולאי.
בבית הלל קיבלנו בית של חדר וחצי ושתי פרות. זה היה נהדר! אחר כך, גם הייתה תרנגולת. גם גידלנו קצת ירקות. ככה שהיה חלב, גבינה, שמנת, חמאה, ביצים וירקות. 
השירותים היו בחוץ כמובן, הרחיצה היתה בגיגית. את המים הבאנו בדליים ממעין. 
מהר מאוד דוד קיבל עבודה במפעל דן-חצבני ( עד היום הוא עובד שם והוא כמעט בן 90!)

 אני שואלת: "איך הוא היה מגיע לעבודה?"

בהתחלה ברגל, אחר כך סוס, סוס ועגלה... אופניים, ויום אחד גם נתנו לו רכב.
כאשר משה נולד, עדיין גרנו בחדר וחצי. משפחה עם שני ילדים וגם התרנגולת הדוגרת בחדר.... למשה תפרתי זוג מכנסיים שהיה צריך כל הזמן לכבס ולייבש על יד התנור.
לאט, לאט הוספנו מטבח, שירותים, מרפסת, עוד חדר. 
ומה לא עשיתי לפרנסה? 
בישלתי בשביל נהגים מכפר גלעדי. (פעם עבדתי בבית אבות בירושלים ומשם שלחו אותי לקורס בישול, כך שיש לי אפילו תעודה).
גידלתי צמחים למכירה, ירקות רבים, גזמתי ודיללתי את העצים במטע שלנו.
כמובן, חלבתי פרות החל משעה ארבע בבוקר. בהתחלה חלבתי בידיים, אחר כך קנינו מכשיר חליבה. ברגעים בין החליבות, תפרתי בגדים לילדים, סרגתי להם (המון!) בישלתי ואפיתי, ורקמתי גובלנים. דויד היה לוקח את החלב לתחנת איסוף של תנובה עם הסוס ועגלה. בצידי הדרכים היו כמובן עשבים. את אלה הוא קטף והביא הביתה לבהמות. כל דבר קטן היה חשוב מאוד בזמנים ההם.
היה לי אח בקרית שמונה, נגר. לצערי הוא נפטר בגיל יחסית צעיר, מהתקף לב. פעם הוא נתן לי מכשיר שסוגר קופסאות פח. כך הייתה לי תעסוקה נוספת: להחמיץ מלפפונים, לבשל לפתנים מהפירות שלנו ולהכניס הכל לקופסאות שימורים סגורות היטב. 
אחר כך התחלנו לבנות גם חדרים להשכרה, עסק שפותח והיום משה מפעיל בטוב טעם והשקעה רבה. אנשים מרגישים טוב כאן וחוזרים אלינו.
כשחיה כבר הייתה בלימודים או בצבא, כל שבוע חיכיתי לה עם סריג חדש שעשיתי לה. היום היא לאט, לאט היא מחזירה לי אותם, והם עדיים מעולים, בשבילי, לפחות.
היום אני כבר נחה, פיפה אומרת, אבל אני חיה בגן עדן אמיתי: כל זה הצלחנו להקים כאן – והיא מסמנת לי את הסביבה היפה.  יש גן יפה ומטופח, המשפחה דואגת לי יפה. הנכדים נהדרים ובאים אלי הרבה. דוד הוא בעל חמוד ואוהב, תמיד עסוק ושמח. אז אני מלאת תודה על החיים. 
והיא ממשיכה: אני כבר לא רואה מספיק כדי לעשות עבודות יד. אני קצת מבשלת, או מלמדת את מט, הבחורה שמטפלת בי, לעשות לנו אוכל הונגרי! 

נכון...אוכל הונגרי טוב ומזין...הניחוחות עומדים באוויר המטבח. וגם אני לומדת כל פעם איזה מתכון חדש או משהו שמזכיר לי את הסבתא האוסטרו-הונגרית שלי. 
ואם מזג האוויר נעים, אנו מתהלכות אט, אט, שלובות זרוע, בחצר, אל כלובי הציפורים, בריכת דגי הנוי, צמחים נפלאים, עצים. 
לא קל להזדקן, אך פיפה עושה זאת יפה, עם המון הכרת תודה והשלמה. 
היום היא בת 85. נאחל לה עוד הרבה שנות בריאות ואושר!