טוראי יהודה סנדלר ז"ל
נולד בכ"ד בתשרי תר"ס (17.10.1900) בטבריג שבליטא לחנה ומשה-יעקב.
נפל בכ"ו בטבת תש"א (25.1.1941) בהגנה על אדמות בית הלל
הותיר אישה ושני בנים
"מתוך מדור "מפגשים" - עלון בית הלל
פגישה עם שמעון סנדלר בנו ועם רות סנדלר, אשת בנו משה.
חודש טבת הוא בעלי משמעות היסטורית בתולדות בית הלל: ב 2.1.1940 (כ"א טבת ת"ש) עלתה קבוצת החלוצים שבחרה בשם הרעיוני "משק משותף" על אדמות לאזאזה והציבה עליהן חומה, מגדל ומספר צריפים – התחלה צנועה לבית הלל של היום. מעט יותר משנה אחר כך, ב 23.1.1941 (כ"ד טבת תש"א) נפל הוגה הישוב, הרוח החיה מאחורי הקבוצה, וממנהיגיה הבולטים- יהודה סנדלר, בעודו מגן על אדמת המושב, סמוך מאוד למקום בו הוא קבור עד עצם היום הזה.
לא רבים מאלו החולפים על פני המצבה בכיכר שבפאתי המושב יודעים כי זהו קברו של מקים בית הלל, ועוד פחות יודעים לספר את סיפורם של החלוצים הראשונים שתקעו כאן יתד בתנאים בלתי אפשריים. למענם וכאות הוקרה לחלוצים ופורצי הדרך הדרמנו עד מושב בני עטרות, שם מתגוררת משפחת סנדלר עד היום, ונפגשנו עם שמעון סנדלר, בנו של יהודה ( בנו הבכור משה נפטר לפני למעלה מעשרים שנה) , רותי- כלתו שהיתה גם הגננת של ילדי בית הלל בין השנים 1944-1948 ,ושמוליק- הנכד. שלושתם ניזכרו, סיפרו, הציגו גזרי עיתונים מצהיבים ומכתבים מאז, והחיו למעננו את התקופה, המקום והאדם- יהודה סנדלר.
קורותיו של יהודה סנדלר שזורות בהיסטוריה של ההתישבות בארץ החל משנות העשרים. הוא נולד ב 1900 בליטא ועלה לארץ בשנת 1920. היה ממקימי תל יוסף, חבר בגדוד העבודה המיתולוגי שנאלץ לוותר (באופן זמני) על חלומו להיות חלוץ בארץ עקב מחלת הקדחת. יחד עם אשתו אלה (לבית פוגלמן) ושני בניו הצעירים משה ושמעון נדד ברחבי הארץ, היה ממגיני חולדה במאורעות תרפ"ט, ובסופו של דבר הפך לעגלון ופועל בנין ברחובות. פעילותו הציבורית הביאה אותו לתפקיד מזכיר התאגדות הנגרים ברחובות , ולאחר שהמשפחה עברה לנחלת יהודה, היה למזכיר פועלי הבניין בראשון לציון. בתקופה הזו חזרה לבעור בו השאיפה לצאת ולישב את הארץ, להיות חלוץ המעבד את אדמתו ומגן עליה. הוא גייס לצידו בני מושבות מהדרום, ויחד פנו למרכז החקלאי של תנועת המושבים בבקשה למצוא משבצת קרקע לקבוצה החדשה, ששמה "משק משותף", העיד כי אין היא קיבוץ ואף לא מושב אלא התארגנות הדומה למושב השיתופי של היום. יהודה סנדלר לחץ לקבל עבור הקבוצה שטח באדמות עמק החולה (שבו קמו באותה עת מצודות אוסישקין- דן, דפנה נחלים ושאר ישוב) אולם הדבר לא היה קל. מאבק קשה ניטש בין תנועות ההתישבות השונות על כל פיסת קרקע, והקבוצה נדחתה בלך ושוב. בסופו של דבר נשלחו חברי הקבוצה כפלוגת עבודה לנמל חיפה, עברו הכשרה לעבודה חקלאית במחנה בנימין שליד כפר אתא, וב 2.5.39 , יום לאחר שצעדו במצעד אחד במאי בחיפה, הגיעו להכשרה סופית בקיבוצים דן ודפנה. לאחר שבעה חודשים של המתנה, הפעלת לחצים ועורמה התבשרה הקבוצה סוף סוף כי נמצאה לה חלקת אדמה: 800 דונם של רצועת קרקע צרה ומאורכת שנרכשו מהישוב לאזאזה בסמוך לנחל החצבאני. משה סנדלר (ז"ל) כותב בזיכרונותיו על קבלת הבשורה :" כשעמדנו לעלות לישוב תאר אבא בהתלהבותו את המקום כ"גן עדן של ממש"- אדמה פוריה ובעיקר המים: מים חיים זורמים בכל מקום ואנו נצטרך רק להטותם לכוון הרצוי לנו והאדמה תתן לנו יבולה בשפע. נוכל להפריח את המקום ולחיות בכבוד! ואכן, כשהגענו למקום קידמה אותנו בברכה המיית מי החצבאני הגובל באדמותינו, ושפעת מימיו ומי התעלות הזורמים בראש כל חוצות הרהיב את עינינו. אני ואחי הקטן פשטנו את בגדינו לפני שההורים הספיקו לפצות פה, ושכשכנו בהנאה במים הקרים" .
בשלב ראשון הקימו המתישבים (90 במספר ע"פ דווח מעיתון דבר של אותה התקופה) ישוב חומה ומגדל קטן בסמוך לחצבאני (נמצא בחלקה החקלאית של משקי גולדברג ורוזנפלד של היום) . 20 משפחות ועוד מספר רווקים הצטופפו במספר צריפים בתנאים קשים. בתחילת 1941 נחתה על הישוב מכה קשה כאשר יהודה שיצא לסלק רועים ערביים משדות המושב, הוכה על ידי אחד מהם במכת נבוט ומת. הלוויתו מתוארת בעיתוני התקופה ושמואל דיין מנהלל (כן, אבא של משה) ספד לו באומרו "לא ידענו היכן לקבור את המת, אולם דבר אחד ידענו: כי יהודה צריך להיקבר באדמתו". יהודה סנדלר נטמן בשדות המושב, סמוך לדרך העוברת צפונה ולמקום בו מצא את מותו.
מיד לאחר הרצח עזבה האלמנה את הישוב עם שני בניה. היא עברה לגור ברחובות בקרבת אחיו של יהודה, אולם לאחר כמה חודשים שבה המשפחה למקום. שאלתי את שמעון כיצד זה חוזרת אלמנה מטופלת בשני בנים אל ישוב נידח ותנאי חיים קשים והוא הביט בי בפליאה ואמר:" בשביל המשפחה שלי בית הלל לא היה מקום לגור בו. זה היה חלום, משאת נפש, מטרת חייו של אבי שמסר עליה את נפשו. הרגשנו כולנו כי עלינו להמשיך ולממש את חזונו של אבא."
המקום אליו חזרה המשפחה לא היה הישוב אותו עזבה. המסגרת הארגונית של "משק שיתופי" התפרקה, והישוב הפך למושב עובדים. כל משפחה קבלה חלקת קרקע, דבר שגרם לפרישת המושב מדרום לצפון לאורך כקילומטר. 20 בתי בזלת קטנים ניבנו עבור המתישבים, ומאוחר יותר שונה גם שם המקום ל"בית הלל" על שמו של הרופא ד"ר הלל יפה, מחלוצי הלוחמים בקדחת.
חזונו של יהודה על "גן עדן של ממש" לא מיהר להתממש. בפועל, מספר שמעון, חווינו קשיים רבים ובהם גם מחסור במים בשל הצורך לשאוב את המים מהתעלות בדליים ולסנן אותם מהבוץ בימי החורף. את בעלי החיים הובלנו לתעלות כדי להשקותם ולשדות חפרנו תעלות השקיה. המתישבים התפרנסו מחקלאות: גידול בוטנים, רפת ולול קטנים. את הלחם אפו בטבון בחצר ומצרכים חיוניים כמו קמח ושמן היו מגיעים פעם בחודש בכמות מצומצמת. במכתב שכתב יהודה אל אחיו סמוך למותו הוא שואל האם לא יהיה זה בגדר חוצפה לבקש ממנו מעט שמן וקמח עבור המשפחה. בשנת 1944 הוקם במקום גן ילדים ורותי, שסיימה קורס גננות נשלחה להיות הגננת. מאוחר יותר היא נישאה למשה- בנו של יהודה סנדלר. הבנים הגדולים יותר נשלחו ללמוד במטולה או למדו בשעורים פרטיים.
למרות התקרית החמורה בה נרצח יהודה מספרים בני המשפחה על יחסים תקינים, בדרך כלל, עם השכנים הערבים. חמישה כפרים ערביים היו מסביב למושב ולעיתים קרובות באו השיחיים לדון בבעיות ולבקר אצל שכניהם היהודים. בזמן מלחמת העולם השנייה, בעת שצבאות גרמניה התקרבו לארץ , ולבנון וסוריה היו בשליטת ממשלת הכיבוש הצרפתי, הוחלט לראשונה לפנות את הנשים והילדים מהישוב. במשך כמה חודשים ישבו בכפר יחזקאל ולאחר הסרת האיום חזרו למושב.
ב 1947, מיד לאחר אישור תכנית החלוקה באו"ם, גברה מאוד המתיחות באזור ורבו ההתנכלויות לנוסעים בדרכים. הסכנה גברה עוד יותר עם הקמת המדינה ופלישת הצבא הסורי אל אצבע הגליל. הוחלט על פינוי הנשים והילדים מהאזור, ובתוכם גם תושבי בית הלל שפונו לבלפוריה. לאחר המלחמה חזרו התושבים למקום אולם דווקא עם קום המדינה התגברו הקשיים ולאחר מספר חודשים התפרק הישוב ותושביו פנו והתפזרו להם ברחבי הארץ. הזוג הצעיר משה ורות סנדלר עברו לגור במושב בני עטרות ובעקבותיהם יתר המשפחה.
יהודה סנדלר לא זכה לראות את התגשמות חלומו, את "גן העדן" הטובל בירק ובמים, אבל עבור משפחתו זה עדיין התגשמות החזון, וחזרה אל מחוזות ילדות.
.jpg?sopC=1587656992090)
.jpg?sopC=1587656979377)
