לזכרו של דוד קליין (1922 – 2013) 

דברים לזכרו מאת בתו חיה: 

אבי נולד בעיר בוקצ’בה שבמזרח הונגריה, למשפחה יהודית
מסורתית. בזמן מלחה”ע השניה, חי במסתור בבירה בודפשט,
כמעט עד סופה. בדצמבר 1944 נתפס ע”י הגרמנים והועבר
למחנה הריכוז מטהאוזן שבאוסטריה. שם עבד עבודות כפייה
עד סוף המלחמה אותה שרד כשהוא שוקל 40 ק”ג בלבד.
עם השחרור חזר לביתו וגילה שהוריו ואחותו הבכורה נספו.
הוא פגש את אמי, אף היא ניצולת אושוויץ, ויחד החליטו לעלות
לישראל.
הדרך הייתה ארוכה. בהגיעם לחופי הארץ אנייתם (כנסת
ישראל) נתפסה והם גורשו לקפריסין. במחנה העקורים נישאו
וכעבור שנה הגיעו לישראל. כאן פרצה מלחמת השחרור. אבי
גויס מיד ושרת כל המלחמה בעמק בית שאן.
לאחר שנים ספורות בחיפה ובירושלים, הגיעו בשנת 1952 לבית הלל. כאן קבלו בית סוכנות קטן, פרה וסוס, ויצאו לדרך של עבודה קשה והשרדות. הם גידלו אפרוחים בתוך החדר, ירקות ותבואה בשדה והקימו רפת. יחד עם שני ילדים קטנים בבית ללא שרותים, מים זורמים או חשמל. הקשיים לא ריפו את ידיהם ולא הנמיכו את רוחם. אבי היה איש חזק ברוחו ובנפשו, שום עבודה לא הייתה קשה בשבילו. משרה נוספת הייתה לו במפעל המים חצבני דן, בו פיתחו מערכות טורבינות לשאיבת מים וחלוקתם לישובי המועצה האזורית. הוא פרש מהמפעל בשנת 2010 כשהיה בן 88, בעודו נוהג ברכב שטח.
ברבות השנים ראה ברכה בעמלו, המשק שגשג, הבית גדל, נוספו כלים חקלאים, תמיד היה הראשון לרכוש אותם, להתחדש. כאשר העבודה ברפת נעשתה קשה, עברו לצימרים. תמיד עסוקים בעשיה.
והיו הנכדים שאבי כל כך אהב והתגאה בהם. שישה, ארבעה בנים ושתי בנות. את כולם לימד לרכב על אופניים, לנהוג בטרקטור, לנהוג במכונית, לשחק כדורגל ואת כל עבודות המשק. גם הבנות, ללא אפליה או משוא פנים. כמה הם אהבו את כל ההרפתקאות איתו, לכל אחד יש זכרונות ילדות נפלאים הקשורים בסבא דוד. 
את יום הולדתו ה-91 זכה אבי לחגוג בדרך שבה אהב, הוא שנא מסיבות, אבל אהב פעילות עם המשפחה. ביום שבת יצאנו כולנו לטיול אופניים, מקטן ועד גדול. התחלנו את הרכיבה בדרך המערכת של המושב, הוא הצטרף אלינו עם הקלנועית שלו, פניו האירו, לא היה מאושר ממנו. שבוע לאחר מכן הוא עזב אותנו. 
אנחנו כואבים מאד את לכתו של האיש המיוחד הזה, הצנוע, שעשה דברים נפלאים למען סביבתו ובעיקר לבני משפחתו. דברים קטנים של יום יום, בשקט, כמעט בלי שנרגיש ובלכתו השאיר אחריו חלל גדול.
אבא אתה חסר לנו.