לזכרה של ברטה שטיינפלד (1921- 2013)

נולדה ב- 13.12.1921 בכפר סטרוגורן שברומניה
בגיל 13 נשלחה לדודתה לרכוש מקצוע בעיר
קלוז’ כתופרת גפות, מקצוע קשה שהכין אותה
לבאות.
בשנת 1944 ,כשהיא בת 23, נשלחה ע”י ההונגרים
לאושוויץ שם עבדה בעבודת כפיה מפרכת עד
השחרור ב- 1945. לאחר השחרור הגיעה במסע
ארוך ומתיש, חלקו ברגל וחלקו ברכבות,  חזרה
לבית דודתה. היא גילתה שכל בני משפחתה
למעט אחותה התאומה ניספו בשואה. 
לאחר זמן מה נישאה, וב-1950 עלתה לישראל, התגוררה בעיר חיפה ועבדה בבי”ח רמב”ם. 
בשנת 1952, לאחר הולדת בתה הבכורה שושנה, עברה עם משפחתה לבית הלל והייתה בין המקימים מחדש של המושב שננטש לאחר מלחמת העצמאות כמעט לגמרי. ב-1959 נולד בנה הצעיר משה, וכשמונה חודשים מאוחר יותר נפטר בעלה, אברהם.  היא נשארה במושב,  אשה צעירה לבדה עם תינוק ובת קטנה, ממשיכה בעקשנות ובכח על אנושי להחזיק משק בתנאים הקשים של אותם זמנים. לאחר כשנה נישאה בשנית  לברי שטיינפלד, ויחד איתו המשיכה לעבוד ולטפח את המשק בחריצות. בשנת  1997 התאלמנה שוב, ונשארה לגור במושב עד יום מותה. הותירה אחריה שמונה נכדים וששה נינים.
ברטה נודעה בעוגות הטעימות שאפתה ובהכנסת האורחים החמה – יעידו על כך שכניה, יקיריה וכל המבקרים במשק שטיינפלד לאורך השנים. במשך כל היום עבדה בחצר וברפת ובמשק, וביתה היה תמיד מסודר ונקי למשעי.
נזכור תמיד את טוב הלב, את הנתינה האינסופית, את המטעמים ועדינות הנפש.
היית סבתא שתמיד הייתה לצידנו, ניחמה וחיבקה, פינקה ואהבה אותנו בכל ליבה.
בשנים האחרונות סבלת כאבים קשים אך המשכת לחייך והמשכת לדאוג לנו תמיד.
לימדת אותנו אומץ, חריצות, התמדה והתגברות על קושי וכאב.
אוהבים אותך סבתא, מודים לך על כל מה שהענקת לנו, ומקווים שמצאת  שלווה.
לעולם לא נשכח אותך, זכרך ימשיך לחיות עמנו, בכל יום ובכל שעה.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.