כותב מאיר ביטון:
סבתי אסתר ואזנה נרצחה בפיגוע חדירת מחבלים אור ליום ה', י"ט בניסן. ד' של חול המועד פסח. תשל"ד 11.4.1974.
היא עלתה עם משפחתה מהכפר טגמות שבמרוקו שם נמנתה משפחתה על מכובדי הכפר. עם עלייתה נותקה המשפחה מקהילת טגמות והגיעה לקריית שמונה. סבתי אסתר וסבי דוד יחד עם שלושת ילדיהם חוו קשיי קליטה והגיעו כמעט לסף סעד. אסתר, אשת חייל, חרוצה וחכמה נלחמה לעזור לילדיה ונכדיה, ודירתה הפכה להיות מקום ההתכנסות לכל המשפחה. בשנת 1973 התאלמנה אולם המשיכה לעסוק במסחר ובעבודות ניקיון כדי לתרום לרווחת המשפחה.
מילדות היה ביתה עבורי מקום מקלט מהבית הצפוף בו התגוררה משפחתי בת 12 הנפשות. הייתי מלווה אותה לעבודות הניקיון, עוזר לה בחלוקת לחם הפראנה שהיתה אופה בטאבון, ובעסקי המסחר הקטנים שבהם עסקה כדי להתפרנס ולעזור לילדיה.
כשעברה משכונת הרכבות לבית ברחוב יהודה הלוי 15 עברתי לגור איתה ביחד עם בן דודי מרדכי. היא השתדלה לפנק אותנו כמה שהשיגה ידה. לכבוד חג הפסח קנתה לי חולצה חדשה וחגיגית ואני לבשתי אותה בהתרגשות ורצתי לפוטו לונדון להצטלם.
ביום רביעי, ערכה סבתא אסתר ארוחת ערב משפחתית. הסבנו כולנו: המבוגרים שוחחו , העלו זיכרונות, ואנו הילדים שיחקנו והתרוצצנו ברחבי הדירה הקטנה עד לשעות מאוחרות. אז התפזרו כולם לבתיהם חוץ מדודתי סוליקה שהיתה עיוורת ובתה זהבה, אני ומרדכי בן דודי וסבתא. למחרת היה יום חופש של חול המועד פסח. תכננו לישון קצת יותר מאוחר אבל עם שחר הגיע בעלה של סוליקה שהיה בדרכו לעבודה, העיר את כולנו וביקש מאישתו לשוב הביתה. ישבנו לאכול ארוחת בוקר ולאחריה הלכו דודתי ובתה לביתם וסבתא ביקשה לצאת לסידורים וקניות בשוק. יצאנו יחד איתה והתחלנו לגלוש במורד המדרגות, סבתא אסתר השתהתה לרגע. אולי רצתה לבדוק ולוודא שנעלה את הדלת? אולי בדקה שוב אם כיבתה את הגז או את האורות? הגענו לקומה הראשונה כשבחוץ נשמעים הדי יריות , בקומת העמודים הגיחו מצד אחד המחבלים, נמלטנו מהצד האחר כשכדורים שורקים סביבנו. סבתא נותרה מאחור בחדר המדרגות.
מי יודע מה עבר עליה ברגעי חייה האחרונים? מה עשתה כאשר שמעה את הדי היריות? האם ניסתה למצוא מקלט בדירת בני משפחת גואטה שעל סף ביתם נרצחה ביריית כדור בראשה, סבתא בת 60 שכל עולמה היו משפחתה, ילדיה ונכדיה?
חודשים ספורים לאחר הטבח הייתי אמור להתחיל את לימודי התיכון ביחד עם שאר בני כיתתי, אך רשויות הרווחה והנהלת בית הספר החליטו עבורי ודאגו לשלוח אותי לפנימיה. כך "טיילתי" בין פנימיות כל כיתה ט'. לבסוף , בעזרת המנהל החדש של בית הספר התיכון דנציגר, צבי צמרת, חזרתי לקרית שמונה והשלמתי את לימודי התיכון בדנציגר. דירתה הנטושה של סבתא אסתר הפכה לדירת מקלט עבורי. שמרתי לי את הרדיו הישן שלה, שהביאה איתה עוד מתחנת המעבר במרסיי. עד היום, כשאני מבקש קצת שקט אני יושב על הדשא בחצר, מסובב את הכפתורים הגדולים ומאזין למוסיקה מהרדיו של סבתא אסתר שלי.
סיפור האירוע:
אור ליום ה', י"ט בניסן. ד' של חול המועד פסח. תשל"ד 11.4.74.
חוליית המחבלים, שלושה במספר, עברה את הגבול בין מטולה למשגב עם והגיעה למבואות קריית שמונה בחסות החשיכה, בשעה 07:00 נשמעות יריות מכוון בית הספר היסודי קורצ'ק שברחוב יהודה הלוי. כוחות משטרה ומשמר הגבול מגיעים למקום ופותחים באש עזה. החלונות מתנפצים בזה אחר זה, הקירות סופגים כדורים רבים. מהבנין אין מענה. בחסות האש התחמקו המחבלים , חצו את הכביש ונכנסו לבית מס. 13 ברחוב . מהבנין נשמעות התפוצצויות וצרורות ירי. המחבלים חודרים לאחת הדירות וטובחים בדם קר את שלושת בני משפחת כהן: אסתר האם בת ה 40, דוד בן ה 17 ושלומית בת ה 14. הם יוצאים מהבית ורוצחים את הגנן שאול בן אליהו רמצ'קר עולה חדש בן 64 מהודו. הם נכנסים לבית מס. 15 ומתחילים במסע רצח ללא הבחנה:
הנצ'ה (אדל) שטרן בת 47 ובתה הצעירה רחל בת השמונה
פאני שטרית בת ה 30 וילדיה יוכבד בת ה11 , אהרון בן ה 8 ומוטי בן החמש.
בני הזוג מרים ויעקב גואטה שיצאו לעזרת שכניהם
אסתר ואזנה- סבתא בת 60
שמעון ביטון בן ה 31 שנרצח בעודו מנסה למלט את אשתו וילדיו מהמרפסת ויחד איתו בנו אבי בן השש ובתו ענת בת השנתיים וחצי.
בחילופי היריות עם המחבלים נהרגו
חייל צה"ל ממ"ק מרדכי גרידי בן 20 מרמת השרון
וחייל צה"ל רב"ט סוהייל אבאזק בן 20 מתרשיחא.
יהי זכרם ברוך
אסתר ואזנה ז"ל
נולדה בכפר טגמות במרוקו בשנת 1914.
נרצחה בפיגוע חדירת מחבלים בקרית שמונה.
י"ט בניסן תשל"ד, ד' של חול המועד פסח. 11.4.1974
אסתר היא סבתו של מאיר ביטון
מי יודע דרך השכול – כתב ליפא אהרוני, קיבוץ סעד
מי יודע דרך השכול,
נוחת לפתע, מבקיע חומת הבית
מבעד לדלת חותר.
אינו מבחין ביו אמא לאבא,
בין אח לאחות,בין בן לבת,
אותם כואבים, דואבים, בודדים משאיר.
אין לו מעצורים, אין לו רחמים
מכה, הוא מצליף, הוא שובר
מי יודע דרך השכול,
הוא צובע את השער בלבן,
את המאור בעיניים מכבה
משאיר קמטים על הפנים,
הוא חודר כליות ולב, מכרסם, פוצע, מכאיב
דרך השכול מי יודע פורץ בסערה,
משבית כל שמחה, מרבה תהיות, למה ומדוע.
בלילה וביום אינו נותן מנוח
גם אם נעלם, ולא נראה אותו יותר,
הוא שוכן בחדרי הלב ואינו יוצא אף פעם.
